יולי 2015---

 

מי שמכיר אותי יודע שסך הכל אני אדם חיובי, :)

אני מחייכת לעולם, רואה את הטוב שבדברים, קמה כל בוקר לנצל עד הסוף את היום שלי...

בשנים האחרונות עבדתי מסביב לשעון מגיל מאוד צעיר, הייתי מלאה במשימות, לוח זמנים צפוף, אנשים, חברים, משפחה... תזוזה ועשייה בלתי פוסקת. . 

הייתי מקבלת בממוצע ביום 40 שיחות טלפון, שלא נדבר על הודעות, לא היה לי זמן בחיים לטייל בפייסבוק, או לקרוא מיילים עד הסוף... אפילו להיפגש עם משפחה תמיד היה על סטופר...

הילד היה בגן כל יום עד 16:00 ואני הרגשתי שאני מפספסת אותו, שזה לא הגיוני. 

הרגשתי חנוקה שאני חייבת לשחרר -- להירגע.

זה כבר כמה חודשים שאני אחרת.

אני מסתכלת במראה ואפילו לא מזהה מי זאת... אני בשקט! 

אני בדממה שלא מוכרת לי, אבל דממה. דממה ברחוב, דממה בראש, אני לא יודעת לאכול אותה, אני היפר בראש,

יודעים מה זה? ---היפר בראש זה בן אדם שהראש שלו בתזוזה אינסופית, כל הזמן רוצה ריגוש, מטרה, שינוי...(אל תחפשו במילון -זה שלי), קשה מאוד להספיק לעקוב אחריי ובטח שלקחת ברצינות כל רעיון חדש שצץ לי... ומי מכם שקורא את זה והיה קרוב אליי מספיק- יודע עד כמה....

בשקט הזה אני מגלה על עצמי מלא- זו הזדמנות יחידה ומיוחדת שבה אני רואה את החיים בצורה שונה , מאתגרת ממש, לומדת להכיר את עצמי בלי הסחות דעת, בלי חברים ומשפחה שמקיפים אותי,בלי עסק על גבי, חשופה- בלי הרבה חומות שבניתי סביבי....

אני לבד הרבה, עם הילד, כל היום, כל הזמן... אנחנו מכירים מלא אנשים חדשים,

הלו"ז שלנו לא תלויי כמעט בכלום, רק בניסיון להקים פה חיים, להשיג עבודה הוגנת, חברים ולחיות...

אנחנו יכולים לשבת שעות בים או בפינת רחוב, לראות את כל הנעשה לנשום אווירה ולהירגע....

אין מתווך שלא מכיר אותנו ויודע שאנחנו מחפשים הכל- בית , מקום להשכרה (להקים עסק), ואם אפשר גם אוטו....(אני צוחקת איתם) ..--- ((אבל בינינו הם לא יודעים שאין לנו גרוש על התחת....  נשאיר את זה בינינו. למדתי מ"אבא עשיר- אבא עני "- שגם אם אין לי כסף אני צריכה לשדר שיש לי ובתדר הזה אני מזמנת לי הכל. יש לנו רעיון לפתוח פה משהו שמאוד נחוץ פה ויכול להימכר בטונות, יהיה קל להכשיר עובדים לזה (שזה מכשול ענק בקוסטה ) וזה יהיה מושלם לנו.-- צריך רק למצוא את המקום- והמשקיע)-בקטנה:)

 

אני מחייכת, הולכת ברחוב ועונה לכל העובר ושב- como estas? todo bien'

כי זה בדיוק הצמד מילים היחידות שמאפיינות את קוסטה ואותי בחודשים האחרונים,  כי למרות הכל- הכל בסדר. 

יכול להיות שיכנסו לי חיות מטורפות הביתה, לא נסתדר עם בעל הבית האיטלקי המשוגע, הישראלים פה -לא יתנו לנו מענה למשפחה, לא תיהיה עבודה, לא כסף, לא אוטו, לא מכונת כביסה, לא יהיו חברים או משפחה מסביב, נגור בהוסטל, 

אבל למרות הכל--todo bien

כי סך הכל השקט והטבע מתעלים פה על הכל,...

הזכות לקום בבוקר לירוק אינסופי, לנשום אוויר אמיתי, להאט את קצב החיים, לאכול ולשתות פירות טרופיים כל יום, לראות שקיעות עוצרות נשימה, חולת שקיעות אני, לחיות בפשטות מוחלטת, לשבת במרפסת שטוקנים ותוכים מכסים את השמיים בצבעים ומוזיקה קסומה של אחר הצהריים, קופים מגיעים לביקור ומעיפים על הבית מנגו, לקום בבוקר מוקדם כי זה פשוט שווה לחיות את זה! באור! יש יותר מזה?

אמרתי כבר שאני חיובית סך הכל...

זה כבר כמה ימים שאנחנו במחשבות קשות.... מרגישים.?

אנחנו בחוסר שקט פנימי, תלויים על חוט, כל רוח קטנה מעיפה אותנו לקיבינמט...

שהחיים שלך הופכים להיות על מזוודות- הראש מרשה לעצמו לקחת אותך למחוזות חדשים כל הזמן.... כי הרי יש מלא מה לראות בעולם, אבל עם הילד זה הופך לאתגר לא פשוט וגם אנחנו כבר מרגישים שצריך להשתקע או שפשוט לקפל הכל- אנחנו לא צעירים בטיול אחרי צבא, עם ילד על הגב זה לא פשוט בכלללל!

אני בשאלות עם עצמי כל הזמן,

זה מצחיק- כי עד שמכרתי את העסק ידעתי בדיוק מי אני בעולם, ידעתי כמה ידע וכוח יש לי וכיצד להגיע לכל מה שאני רוצה... וכשמכרתי אותו בכלל עפתי באויר, הביטחון שלי היה בשמיים, פתאום הכל מעורפל ולא בטוח, 

מרגישה  שאני בהזיה אחת ארוכה-( מקיץ 2014- שנה עברה מהיום שהחלטנו שהולכים על זה ויוצאים לדרך)

אני בסוף העולם שמאלה, בלי מקצוע ברור, עם ילד בן שנתיים וחצי על הכתפיים, גרה בסטודיו מעל הוסטל, בלי שפה, בלי כסף, בלי אוטו, מכרתי הכל, את כל העבר שבניתי , משתדלת לא להתרכז בגעגוע או בעבר -  ולא ברור לי לאן זה הולך....ואיך הצלחתי לעשות את זה? 

עברו כבר למעלה מ5 חודשים ואני לא בטוחה שאני כאן עד הסוף, איך מבינים שזה החיים עכשיו?, איך כל פעם בעיירה חדשה מתחילים הכל מהתחלה? איך מצליחים להוריד את הקצב להילוך כזה נמוך? עם מה עוד צריך להתמודד?

אני זורמת ביום יום... מרגישה בטיול הזוי... אבל זה חתיכת כרטיס פתוח.... שכולל בתוכו הזדמנות פז בחיים האלה לחוות משהו שאנחנו חלמנו עליו, שכבר עשינו את כל הדרך אליו, חייבת להצליח.

מנסה לחיות יום ביומו ולבנות סביבי חומה של אנשים שנעים לי איתם- אבל בחיאת כמעט בת 30- מוקפת בארץ במלא חברים- טפו טפו טפו אז מה עכשיו? 

זה 5 חודשים שאני הולכת בים ומחפשת אנשים להתחבר אליהם או ללמוד מה קורה סביב... נשבר לי קצת מזה. 

אני תל אביבית בנשמה, לא יעזור מה, כמה שצעקתי לשקט, קיבלתי אותו בענק.   יותר מזה אין -אני חושבת...

אבל... ויש אבל... אני חייבת אקשן (קצת) אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו לעומק אם זה המקום שאנחנו רוצים לחיות בו? אם זה שווה את המרחק מהמשפחה ומהחברים? זה שאלה שמרחפת מעלינו בימים האחרונים....

אולי סתם אנחנו במשבר זהות פה או שאולי זה לא המקום בשבילנו... מה דעתכם על בורה בורה?

 

 

לסיכום ערב מלא הירורים ורצון לשתף,(יש לי עוד מלא- אבל זה יהיה קשה לכם להבין...ואני שומרת את זה לנו...)

לפני שהמשפחה מפנה לנו חדר בבית,

החוויה הזו מעצימה ומטלטלת. יום עסל יום בסל. כן גם בחופי קוסטה הפסטורליים יש בסל. אני חושבת שהבדידות משחקת תפקיד רציני, במיוחד כמשפחה קטנה-- ויש רגעים שאנחנו פחות חזקים, יש רגעים שאתה מרגיש שאין כמו הבית.  שהלב שלך בישראל. עם זאת אני לא שוכחת לרגע למה באתי לפה ולאן אני רוצה להגיע..

לא נפסיק לחלום- להילחם על החלום.

חיובית סך הכל---

:)

מוקי --- המדוייק שלי.

 

על כל סיבה להישאר - יש לי עשר לעזוב,
רחוק מעין ומלב - זוכרים רק את הטוב,
אבל אני בוחר מחדש כל יום - להישאר קרוב,
ואנ'לא אפסיק לחלום - לא אפסיק לאהוב.

מה עשינו לנו שאנחנו ככה כואבים? 
ואיך זה שחשוך כאן אם כולנו כוכבים? 
איך עדיין לא רואים שהשמיים שקופים? 
מתחבאים בדיוק ממה שאחריו רודפים.
נשארים תמיד במרחק של נגיעה,
כל כך ריקים מתוכן, רק הבטן מלאה,
אולי צריך להרוס את הכל ולהתחיל מהתחלה
וכל השיר הזה תפילה...

שלא נפסיק לחלום...

וכמה זה מוזר כשעצמנו לנו זר,
שולחים לגעת במה שאי אפשר,
רוצים לטעום כבר היום ממה שיבוא רק מחר,
האם זו החירות או שאדם בתוך עצמו נקבר? 
לא יהפכו אותי לאחוזי צפייה,
לכוח קנייה, לפוטנציאל למכירה, 
לא יכבו אותי שמועות על מלחמה, 
לא יעצור אותי מכשול, לא תפיל אותי חומה, 
צריך לצאת כדי לחזור, להתרחק כדי להתגעגע, 
המציאות צועקת לי באוזן, אני כבר לא שומע, 
מחזיק את הראש גבוה, כי אם לא אני טובע,
ולמרות כל מה שאני יודע...

שלא נפסיק לחלום....
 

חולם את החלומות שלי בעיניים פקוחות ובקול רם,
חולם ולוחם חולקים את אותן אותיות, זה לא סתם,
שב"ק מיוזיק - תנו לי כח לדבר איתם,
תנו לי מוזיקה...

שלא נפסיק לחלום...