זהו! זה הגיע- שבוע אחרון וטסים...

 

חשבתי שזה לא יגיע לעולם... בכל התקופה הזו מהרגע שהחלטנו ועד שהגיע השבוע הזה, אני חושבת שלאורך כל הדרך הרגשתי שהכל בגדר פנטזיה, קוסטה ריקה רחוקה וההגשמה של זה נראית רחוקה... 

 

השבוע האחרון היה עמוס וקשה מנשוא. התפרקנו לחתיכות.

המכירות המתמשכות ימים במקביל לפרידות מכל האהובים,

הראש שרוצה רק לישון , להיכנס מתחת לפוך ולא לצאת, לעומת האדרנלין המטורף שזורם בדם ומריץ אותי כל היום ללא הפסקה, הילד שממשיך בשיגרה עד לרגע האחרון ולא מבין שעוד רגע המציאות שלו משתנה מקצה לקצה. הרצון להסביר לו הכל וגם לא לבלבל או להפחיד אותו.

הכלבים שמבינים שעוזבים, הפרידה מהם לתקופה מפרקת אותי... הם חלק בלתי נפרד מהיום שלי , מהנשימה שלי. (הם יגיעו אלינו ברגע שנתמקם בקוסטה)

הרגע הזה שזה מתקרב ויוצא השדון הקטן הפחדן שאומר לי - אולי לא? אולי נדחה את זה? הפחד שמציף לא משנה מה...

 

השבוע הביא איתו התרגשות עצומה - תחושה של ניצחון כנגד כל הסיכויים, תחושה של עשייה אינסופית , משהו גדול עומד לקרות! פתחנו את הבוקר עם תליית שלטים ברחוב ובסופר של המושב, קיבלנו אנשים לאורך כל היום, אנשים זרים פישפשו בערמת בגדים שלנו , מדדו בחדר שינה וקנו כל פריט ב5 ש"ח. טנדרים הגיעו להעמיס את כל התכולה שקנו בשבת, הגיעה סבתא שקנתה את כל מה שנשאר לאופק  בגרושים, הגיעו אנשים מכל שכבות האוכלוסייה שמצאו בציוד שלנו אוצרות... אפילו לא תאמינו שחזרה אליי מישהי ביום רביעי לומר שהצעצוע שקנתה ב5 ש"ח לא עובד- זה יכול לקרות רק בישראל לדעתי.

 

אני בן אדם משימתי. יש לי כרגע משימות ואני עובדת כדי לסיים אותם.. לא מתפנה לחשוב, לא מתפנה להתאבל , לפחד. אין לי זמן לזה. אני בפעולה כל הזמן. מסיבות הפרידה נכנסו גם הם ללו"ז צפוף וכל יום הסתיים בבכי עטוף בשמחה, הרגשנו שחייבים לראות את כולם לפני, לתת חיבוק לכל מי שמכירים, כל מי שחלק מהתקופה הזו של החיים, זה מלחיץ לא? התחושה הזו שאתה חייב לחבק את כל מי שאתה מכיר כי אתה יודע בוודאות שהכל לא יהיה אותו דבר שנחזור, יעבור זמן, הילדים יגדלו, המבוגרים יזדקנו, כולם יתרגלו לעשות חג בלעדינו, השכנים שלנו יקבלו שכנים חדשים כתחליף, אנחנו נעלם לאט.... לא יעזור זו האמת. רחוק מהעין- רחוק מהלב...מפחדת מהרגע שאהיה לבד, פנויה בראש לחשוב, לעכל את כל הדבר הזה.

 

יום לפני הטיסה,  נוסעים להיפרד ממשפחה של אבינועם (כי לשדה אף אחד לא בא) , בדרך חזרה משאירים את אופק אצל סבתא - הוא כבר לא יכול לישון בבית, מאחסנים עוד כמה קלסרים של העסק אצלה ונוסעים לסיים את הבית - פותחים את הדלת וכל הריצפה מלאה בשאריות שווארמה שהכלבים השאירו, מוזר,  אחרי כמה דקות מגלים שמישהו היה בבית וסיים את המכירות, הדבר היחיד שנשאר בשביל הקפה בבוקר נגנב. גנבו לנו את התמי 4 -בבלס החדש, 4800 ש"ח מכשיר. מקללים אותו , כמה שזה מעצבן. הבית עמוס בחברים קרובים שבאו לנצל את הדקות האחרונות איתנו ולעזור בטירוף... גם הם מקללים אותו (אם הוא נשאר בחיים -זה נס)

יאלה כפרה.

 

זהו יום אחרון- מסיימים לארוז, תורמים 2 טנדרים מלאים בבגדים ודברים למטבח, מאבזרים את השכנים בכל מה שנשאר וזורקים את מה שלא מצליח לעבור מיון, זהו אין זמן.

תוך כדי אני כמובן משאירה לי עוד כמה משימות הזויות, נסעתי לחתום בבנק, לקנות עוד גרביים, להוציא רישיון בינלאומי... להתרוצץ וחוצמזה אנחנו מתים על הרגע האחרון...

 

המזוודות מפוצצות, פרידות וחיבוקים אחרונים - זהו !- זה הגיע- טסים .

 

נכנסים לטרמינל- אופק באקסטזה.... אנחנו בשוק... כל רגע אומרים אחד לשני- זהו מאמי- היום זה היום.

עומדים בתור עם פאקינג 5 מזוודות ועוד 3 תיקים.....

ממריאים....

טיסה ראשונה - 4 שעות למוסקבה עברה סבבה...

במוסקבה המתנו 3 שעות ורצנו בשדה אחרי אופק עם הג'וק שלו... הוא הכיר גם כמה רוסיות קטנות שלא ידעו לאכול את החום והאנרגיה שלו.... יש לי ילד מדהים!

טיסה שניה- 12 שעות במטוס, הילד כמעט ולא יישן , מסתובב ואנחנו אחריו, אני נכנסת לחוסר תפקוד, הבטן מתהפכת ואני מקיאה את הנשמה.... רק שייגמר...

נוחתים בשלום ובשדה פוגשים את עידן ושרה- צעקות, חיבוקים, התרגשות- שנתייייים!!!!!!! שנתיים שלא ראינו אותם!!!!!!

 

שעה וחצי ואנחנו בבית- הכל מושלג, הנוף עוצר נשימה, הרצון לדבר איתם , לשמוע מה עובר עליהם באמת, העייפות המשתקת...

נירגע פה כמה ימים, נעכל. 

נעדכן בקרוב.