סוגרים מעגל

 

אוגוסט 2014 ---באחד  הלילות, הייתה אזעקה אחת שהקפיצה אותנו לחדר של הילד וריצה למקלט הציבורי. האזעקה הזו הייתה הקש השובר מבחינתינו.

חזרנו הביתה אחרי כמה דקות במקלט, עם עיניים אדומות, עצבות אמיתית, ישבנו בחצר, מחובקים והחלטנו לעשות שינוי.

החלטנו שלא טוב לנו נקודה.שאנחנו לא מרגישים שייכים כבר לכלום, לא ככה אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו- והגיע הזמן לפעול.

זו הייתה תקופה שלא היה לנו טוב בכלל- בעבודה, בבית , חיפשנו דרך לשנות הכל.

הערב הזה שינה לנו את החיים.

באותו יום החלטנו שאנחנו יוצאים למסע לחיות בחו"ל תקופה- בודקים אפשרויות לחיים שקטים יותר. קוסטה ריקה הייתה דיבור הרבה זמן.. חופים, אין צבא, עובדים חצי שנה... בקיצור גן עדן עלי אדמות.

באותו ערב החלטנו שטסים אבל לא ברור בדיוק לאן ומתי- חילקנו משימות ויצאנו לדרך...אני זוכרת איזו רוח קרב נכנסה בי, באיזה אנרגיות הלכנו לישון ואיך למחרת קמנו ופירסמנו את העסק למכירה- כי זו הייתה המשימה הכי גדולה בדרך.

התחלנו תקופה של פגישות, סגירות, משא ומתן, עורך דין, מסמכים....ובכל פעם שהתקדמנו הרגשנו בעצמות איך החלום מתקרב...

מצאנו את האיש- מכרנו לו בגרושים... היינו כל כך עסוקים בלסמן וי.

סימנו וי גדול על המכירה- זו הייתה תקפה מתישה למדי... אבל עברנו את המכשול הכי גדול בלסגור חיים בארץ.

בוקר מוקדם- אני בפליאטיס, אהובי קם בבוקר ומזמין לנו 3 כרטיסים לגואה, הודו.----

חודש וחצי מעכשיו.

אני חוזרת- אהובי מראה לי את הכרטיסים ואני בעננים, אני חושבת שיומיים קפצתי מאושר, ראיתי למול עיניי, מוצ'ילה, ילד על הגב, טיולים, תרבויות, חוויות... התרגשתי.

התכנון היה הודו כמה חודשים ומשם לקוסטה באוף סיזן.

אחרי כמה ימים ירד האסימון ואבינועם דחף לשנות את הכרטיס ישר לקוסטה- חבל על הזמן והכסף, צריך לראות מה זה עונה ולהתחיל להקים עסק. 

אלה היו כמה ימים של משבר - פתאום לא הסכמנו , פתאום אנחנו לא רוצים את אותו דבר.

לבסוף השתכנעתי ---- ביטלנו את הכרטיסים והזמנו כרטיסים לניו יורק שמצאנו בזול. 

כי אם כבר חייבים לראות את עידן ושרה (חברים טובים שעזבו לפני שנתיים- שבדיעבד גם העזיבה שלהם הוסיפה כמה מקלות על הגב..)

ומכאן הדרך הייתה ארוכה מאוד, מעט שעות שינה, עשינו טבלת ייאוש על חצי בית מלאה במשימות...מסיבות פרידה, מכירות.... והגיע היום.

פרידות אחרונות ויוצאים לשדה עם 7 מזוודות- אני זוכרת שעוברת לי מחשבה בראש- יוו מור מה את עושה??

הגוף רעד, הפחד , הרצון לבכות, לצרוח רגע- (אבל אנחנו עם הילד) והתחלנו-

התחלנו במסע המטורף הזה.

אחרי שבוע בניו יורק עטופים באהבה יוצאים שוב לשדה הפעם לעבר החלום.

זה כאן זה הגיע.

פברואר 2015, נוחתים בקוסטה, אוויר נעים, התרגשות ופחד (בכל זאת סן חוזה) מגיעים למלון בעננים...התרגשות שיא.

קמים בבוקר ומתכננים להשכיר רכב ליום ולנסוע למונטזומה- מה הבעיה?

 רק ש.... הגענו בשיא העונה והמחירים היו בשמיים ממש לא הגיוניים.  

הסתכלנו אחד על השניה- הבנו שצריך פתרון אחר ופה התחלנו את החיים בקוסטה.

 

באותו היום לבסוף הגענו למונטזומה, אחרי דרך ארוכה, הכל בהפתעה, כמו שאנחנו רגילים, 7 מזוודות, הכל חדש, הכל ירוק... רחוק רחוק מעיר....

ומכאן חווינו 3 חודשים בג'ונגל, ברצון אינסופי להשתרש, להבין מה קורה ומי נגד מי, להיות חלק מהקהילה, להיכנס לגן קטן, שכנים- קפה, להמציא דרכים להביא כסף בכל יום: ממכירות ברחוב, בשוק, אומנות, אוכל, בייביסיטר, אפילו גידלנו נבטים למכור למסעדות, אבינועם נכנס למסעדה ולא לאט הבנו שאין לנו עתיד במונטזומה.

אחרי שהטבע משגע אותך וההתעסקות בו היא העיקר, בחיות, בנופים, במרפסת, בבדידות, בשקט.... שזה עובר- ההתרגשות הזו- אתה מתחיל להתרגל, כי אתה ת'כלס חי פה ומתכנן לעוד הרבה זמן... פתאום אתה מבין שחסר לך כל כך הרבה, שיהיה לך קשה מאוד להתקדם פה.

במונטזומה- זכינו לביקורים מהארץ, ביקורים עוצמתיים, שחשפו  אותנו, שהיינו במקום הכי זר וחלש , שהצליחו לבנות בנו משהו חדש וטוב ושתרמו לנו כל כך בחוויה הזו. 

התחלנו להיכנס רציני בצעד הבא, הבטחנו שלא נחצה עוד 3 חודשים שוב את הגבול עם הלשון בחוץ. יש לנו 3 חודשים להצליח לבנות משהו פה. 

החלטנו לעזוב את מונטזומה וחיפשנו דרכים לפתוח אפשרות במקום אחר גדול יותר , 

מפלאפל בסמרה, עד לפאלפל בתמרינדו.  הגענו דרך קשרים, לזוג ישראלים שמחפשים להעביר את המסעדה או להכניס שותפים. שוחחנו איתם סגרנו על משכורת לחודשיים ניסיון והיכרות ואחרי חודשיים נחליט האם שותפות וכיצד.

נפרדנו ממונטזומה ויצאנו ל"עיר הגדולה"- תמרינדו, בימים הראשונים, הכל שוב חדש, מרגש, הרבה יותר גדול ומעניין, חיפשנו איפה לגור ברגליים בחום, עברנו בין כל הבתים והמתווכים ולא מצאנו במשך שבוע בית... גרנו בהוסטל ואפילו אצל הישראליים בבית. אהובי התחיל לעבוד כבר מהיום הראשון שהגענו, באהבה אינסופית והנתינה הייחודית לו. הרגשנו שמצאנו מקום מקסים לגור בו, אווירה משפחתית, יש עם מי לדבר, עסק שעובד ואנחנו בדרך לשותפות- זהו הצלחנו. על השבוע הראשון עשינו מהפך תדמיתי למקום רק כדי שיהיה נעים להיכנס אליו כל יום.

אחרי שבוע עם קארמה טובה נכנסנו להוסטל יפה ושאלנו אם יש להם שכירות ארוכה, במקרה נפלנו על זוג  (קנו את ההוסטל לפני 3 ימים) שהבינו לליבנו וסידרו לנו להיכנס ליחידת סטודיו של המנהל תוך שבוע... בזמן הזה אהובי נעקץ מיתוש חביב שהדביק אותו למיטה שבוע שלם. שבוע קשה של חום גבוה וילד בבית, אין משפחה או חברים.

בשבוע הזה למדנו על השותפים שלנו לעתיד, התאכזבנו לגלות- מי הם, איך הם מתנהגים והרגשנו שהם ממש לא השותפים שחשבנו, חטפנו כאפה וזה היה רגע שהבנו שאנחנו איתם לא נעשה עסקים וצריך למצוא פתרון חדש.

בינתיים המשכנו לעבוד איתם, רבנו, צחקנו, למדנו על עצמנו הרבה ובמקביל חיפשנו כל אלטרנטיבה לטווח ארוך.

חודשיים לא פשוטים, חודשיים של מלחמה - לבית, לניסיון לעסק, לחברה סביבנו, אהובי עובד מ10 בבוקר עד 22 בלילה 6 ימים בשבוע....אני עם הילד כל היום לבד, לא מצליחה לייצר גם הכנסה וזה הופך לקשה במיוחד. בקלות מצאתי את עצמי שוקעת כל כמה ימים.

 

אוגוסט 2015 דופק בדלת, הוא הגיע ואנחנו עוד לא במקום שמבטיח לנו להישאר פה חודשיים שהכל סגור ואין עבודה.. אין כלום.

כהרגלנו ברגעים האחרונים צצו דברים שהחזיקו אותנו לימים בנחמה---

ישראלי מוזר עד מפוקפק שרצה להשקיע בנו, עגלת מזון שגילנו שעומדת למכירה רק בחופש הגדול אין עם מי לדבר, פיצוציה שכמעט יצאה לדרך ובית פנקייק עם משקיע.

אנחנו באוויר, ממשיכים עוד יום לנסות, לדבר, לדחוף,לראות נכסים ולרוץ... כל זה עם הילד---וזהו.

נעצרנו. התפרקנו . דיברנו. חפרנו.הבנו שצריך לנחות. אין לנו עתיד פה כרגע.

הלכנו כמה ימים יחפים על אדמה בוערת,

הרגשנו שהכל רועד, המחשבה על חזרה בהתחלה הייתה נוראית ולא אופציה בכלל. 

המציאות דופקת בדלת, המשקולת יורדת והלב נפתח,

הגעגוע חזק למשהו מוכר וטוב,

זה מדהים איך מכאן הכל נראה ורוד.

משפחה וחברים שהיו חסרים לנו מאוד, הלוואי היינו פה כולם ביחד. היינו מתעסקים בכלום ושום דבר וחיים חיים טהורים ופשוטים (pura vida)

את פורה וידה לייף אנחנו נאמץ,

אתם הולכים לפגוש את מור ואבינועם שונים מתמיד.

למדנו פה שיעור לחיים, כנראה שממש היינו חייבים,

לא נפסיק לחלום לעולם,

גם אם החלום שלנו משוגע לכולם,

לא מתחרטים -- רק מודים,

מהכל אנחנו לומדים ומהכל אנחנו בונים.

מתגעגעת לישיבה עם החבר'ה, לחגוג עם משפחה ולאכול ארוחה חמה, מתה שכולם יקיפו את אופק באהבה המשפחתית,לתעסוקה ולעבודה הקשה.

לקמפינג בצפון או הופעה במצדה,

חוזרים אלייך ארץ קשה  ואהובה,

רק אצלך- מרגישים מוקפים אהבה .

אנחנו מי שאנחנו בזכות הרבה אנשים ואנחנו בוחרים שישארו קרובים.

גם אם נחיה פה במלון מול הים, עם שומר בכניסה, מנקה ובריכה- זה נחמד לתקופה. כי בסופו של דבר -חסר לך כל כך הרבה חומר אנושי ותרבות ואפילו טיפה של קידמה.

 

 

אוגוסט 2015- החלטנו שחוזרים לארץ. מפוחדים, אבל חכמים וחזקים מתמיד. סגרנו מעגל.

עד הפעם הבאה...כי לעולם לא נפסיק לחלום להכי טוב.

 

לנצח- תודה- קוסטה ריקה.

 

הולכים לגור אצל סבתא כמה חודשים----......