תובנות של פסח

אביב הגיע, פסח בא,

הגיע הזמן לנקות מדפים ,

רק עכשיו אני מתחילה לרוקן את כל מה שעובר עליי ולהתחיל לדבר, לכתוב, לפרוח...

הימים עוברים ופתאום אנחנו קולטים שאנחנו חודשיים פה.

בחרנו בקוסטה ריקה למרות שמעולם לא היינו בה,

הרגשנו שפה באמת יהיה לנו טוב,

נחזור למקורות, נלמד להעריך את החיים נכון, נחיה קצת בג'ונגל אמיתי עם חיות אמיתיות ,

נגדל את הילד כמו שאנחנו רוצים ובעיקר נגוון, נשנה, נשבור את השיגרה.

הגענו בלי כסף אבל ממש בלי כסף, אז היינו צריכים לבחור נקודה על המפה כהימור ולהתחיל בה,

בחרנו במונטזומה. בחרנו במיה.

לא יכולנו לבחור טוב יותר...

מיה עבדה עם אבינועם בקימל רק 4 חודשים לפני שנים,

אבל אבינועם יש לו קסם, וכולם לאורך הדרך זוכרים ומעריכים ,

לכן מיה קיבלה אותנו בזרועות פתוחות,

בנתינה אמיתית וטוב לב שאין כמותו.

ניסתה לזרוק אותנו למים מהר ככל האפשר כדי שנשתרש פה,

וזה לא היה פשוט בכלל...

אנחנו היינו בשוק, בלי שפה, רוצים רק להתחבר למדיה ולטלפון,(לקדם את הפרוייקט)

כל מונטזומה הכירו לנו בימים הראשונים, ואנחנו היינו מכונסים, חלשים, חסרי ביטחון,

רצינו רגע שקט, לראות לאן הגענו, לטייל... להבין...

אבל אין לנו זמן, אין לנו כסף,

זה תחושה מטורפת, זה לחץ פנימי בתוך שקט אינסופי,

כל אחד מאיתנו סחב תחושות קשות והתמודדות שונה ,

אופק איתנו, מרגיש שמשהו גדול קרה ולא יודע לומר מה,

לא מבין איפה הכלבים ולמה הטיול הזה כזה גדול,

התבגרנו בחודשיים , התפקחנו בחודשיים האלה.

שמחה לשתף שיצאתי מדרך מאוד לא פשוטה,

עברתי חוויה מאוד קשה בארץ וכאן עד לא מזמן,

קרוביי יודעים שבקושי דיברתי...

הפרידה מהכל -הייתה לי מאוד עוצמתית,

אני בת למשה אופניק, בגנים שלנו זה לשמור הכל, לאחסן כי יום יבוא ונצטרך את זה...

הגן שכל כך אהבתי לאופק, הכלבים- שהמחשבה עליהם מחסירה לי פעימה, הבית שכל כך אהבתי,המשפחה,

הבטחון, השיגרה המסודרת שהייתה לי, הלו"ז הצפוף, העסק שלי- שכבר עברתי בו דרך כל כך ארוכה...

פתאום רציתי הכל חזרה.

אחת החברות הטובות שלי התחתנה, לא הייתי לתכנן לה את מסיבת הרווקות, להיות שם איתה, לעצב לה את החתונה כמו שעשיתי לכולם, התבאסתי כל כך. אפילו לא הייתי לתת לה תמיכה מרחוק, הייתי עסוקה כל כך בלהתמודד עם המציאות שלי .

הייתי חוזרת ממכירת אוכל ברחוב, אחרי צעידה של שעות, שבורה לרסיסים, נשכבת פה במיטה בשקט ובוכה: מה עשיתי? איך הרסתי את כל מה שבניתי? מה מכרתי את הכל? פתאום בא לי על התיקים שלי, השמלות, הבגדים ,חסר לי מלא דברים... אין לי כסף לקנות חדש, מה קורה פה? בארץ היו לי כבר עובדים שעושים את עבודת השטח הקשה, אני צריכה אוטו- בארץ היו לי 2- הסגירה בארץ - כמה שחשבנו שהייתה מתוכננת היטב, הייתה לא מספיק טובה, הפסדנו הרבה כסף שבנינו עליו, הופתענו לגלות באיזה מצב אנחנו אחרי שמכרנו כמעט כמעט הכל.

הילד שאיתנו 24/7 ממלא אותך ביסוריי מצפון ושאלות מה נכון ומה לא,

החברים והמשפחה רחוקים והבדידות כבר מורגשת, גם הידיעה שזה הולך להיות ככה הרבה זמן...

מלא התקפות כאלה שלימדו אותי כל כך הרבה על עצמי ובכלל על ההתנהלות הכלכלית שלי ושל כולם,

מהר מאוד הייתי נרגעת, מתפקסת ונזכרת שאני בחרתי בדרך הזו, נזכרת בכל האנשים שאני פוגשת שעובדים פה בחיוך עבור 2$ לשעה, צועדים שעה לעבודה, מצליחים לקנות שטחים, לבנות בתים ולהגשים... כי הם חיים פשוט, מעריכים את כל הטוב הקיים.

בארץ היינו כל כך מפונקים, הכל היה זמין ואם לא זמין אז עשינו תשלומים,

חיינו בשקר, כמעט כמו כולם, חיינו מכסף שאין לנו באמת.

אני חודשיים בשקט, חודשיים של השלמה, הבנה, סגירה ובנייה מחדש.

צעדתי בגן עדן אבל לא שמחתי באמת,

הייתי עסוקה כל כך במה השארתי מאחור,

רציתי להיות חופשייה והרגשתי שגם פה אני לא.

הרגשתי שהשפה סוגרת עליי, שאני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד,

שהחום כבד מידי, שההליכות בג'ונגל בלילה גדולות עלי..

שהעקרב במטבח והמדוזות במים ישברו אותי בסוף,

שהתאבדתי על החיים, שיצאתי מהכלים.

אבל אז זה קרה - בפסח זה קרה לי,

הדלינג הזה בראש- שיורד האסימון

אני פתאום מבינה שאני אשכרה צועדת בגן עדן,

אני עם האהובים שלי

רודפת אחרי חלום מטורף...

החומר הזה כבר פחות מעניין אותי ולא איכפת לי להסתובב כל יום רק עם בגד ים,

ולא נורא כרגע שאין רכב, נתגלגל עוד קצת,

אני בשורש שלי בנויה לחיות ככה- אני אשכרה חזרתי לשורשים.

אני ילדת טבע אני. לא איכפת לי באמת איך השיער שלי מסודר,

או אם הבגד מוצא חן בעיני מישהו או להיות חלק מנורמה.

החומר הזה אף פעם לא עיניין אותי.

חודשיים עברו וזה מרגיש לי פחות,

אני מרחפת פה והימים עוברים,

מתחברת לאנשים מיוחדים ושונים

מדברת פנטומימה שעות בחוף,

לא מחוייבת כרגע לשום מסגרת מטרידה,

מי שמכיר אותי טוב יודע שאני ומסגרות לא כל כך מסתדרות,

ואני עפה עם הילד , כל יום הוא חוויה איתו אינסופית,

ההבנה כמה הילדים שלנו הם חומר ביד היוצר,

כמה חשוב שניהיה חלק גדול מהיום שלהם,

כמה חשוב שאנחנו נגדל אותם,

רק על זה שווה הכל.

ובעלי האחד והיחיד שסוף סוף חזרנו לבלות יחד את החיים ,

הגעגוע אליו היה עצום. (נשמע מוזר ..אה)

גם הוא עובר תהליכים מטורפים, מי שמכיר אותו רואה על העיניים שלו את הקושי ,

אני יודעת כמה קשה לו להתחיל מחדש, לחיות קצת בעוני, הוא היותר מפונק קצת בינינו,

האגו הגדול התנפץ שמצא את עצמו מפנה זבל של המסעדה ולא הבין איפה האריתראי שיפנה אותו,

או שמישהו בשוק יגיד לו שהחומוס לא טעים,

אבל בעלי האחד והיחיד, יודע להתמודד עם הכל, בגבורה, בקלילות מעוררת השראה,

הוא מהר מאוד נכנס לקצב והבין את המצב...

אנחנו דואגים כל ערב לשבת ולדבר על הדברים, לפתוח, לשתף, כי אחרת הבדידות תשבור אותנו.

הוא יודע לומר את המילה שתחזק, שתוביל אותנו בשמחה ובאושר ליעד שלנו.

הוא הבעל שלי האחד והיחיד.

הבחירה הכי טובה שלי.

חודשיים אנחנו פה, מלאים בתובנות , הבנות וחוויות.

שמחים כל כך על הבחירות שלנו ,

מודים בכל רגע נתון על כל הטוב הזה.

רואים רק את הטוב הזה מעכשיו,

שבת שלום.

#חודשייםבקוסטהריקה