אז למה באמת מכרנו את העסק

הכל טרי.. העסק נמכר לפני שבועיים.. עדיין הולכת אליו כל יום לחפיפה... מרגישה עוד שייכת...

פתאום מבינה יותר דברים, יש לי זמן קצת לחשוב, להפנים ולהגיע לתובנות חשובות...

אני מוצאת את עצמי כל היום עונה על השאלה :

למה מכרת את העסק?

הוא היה הכל בשבילי, אני עונה ומנסה להתחיל להסביר את מה שעובר עלי..

אז האמת.. האמת העמוקה היא שכבר שנה הכל בוער בי... אני עובדת והראש שלי במקום אחר לגמריי.. אני על אוטומט מתפקדת אבל הראש מרחף...חולם...

הרגשתי משהו מוזר, פתאום בא לי לעשות עוד דברים, שונים, אחרים. אבל מה עם העסק?... הגעתי לנקודה שהרגשתי שכל כך מציתי, שבעתי, נגמר לי. באמת עד הסוף. ולא רק זה...

תבינו , פתחתי את העסק בגיל 21 , ילדה, תמימה, בכלל לא מבינה לאן היא נכנסת... חשבתי שזה לתקופה, זמני - נעשה קצת כסף והופ נמשיך הלאה לחיים האמיתיים... רק שפתאום זה הפך לחיים. אני בלופ הזה שמחייב אותי להמשיך לרוץ כל הזמן, ולא הספקתי לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות? מי אני ומה מושך אותי לעשות בעולם הזה....

בזמן שחברות שלי בחרו במסלול לימודים, החליפו עבודות, טיילו בשנקין בשישי... אני עבדתי. בניתי עסק, הקמתי לי חיים- ולא הבנתי את זה בכלל... פשוט נתתי מעצמי עד הסוף לעסק הזה גם אם חשבתי שהוא זמני, השקעתי הכל.

כשאופק הנסיך שלי הגיע לעולם הוא לימד אותי הרבה על סדרי עדיפויות, על המשמעות האמיתית של החיים ועל הצורך לקום בבוקר לחיים אהובים , מספקים ושמחים.

הוא החזיר אותי אחורה בזמן... בא לי להיות פשוטה, לחיות מעבודת ידיים (לא להפוך למנהלת בגיל צעיר כל כך), לגדל את הילד שלי (מי צריך גן?) לראות את בעלי כל ערב (במינימום) ,להאט את הקצב...

אבא שלי מאוד "תמך" במכירת העסק ואמר: "תפסיקי לחפש משמעות בכל דבר, זה החיים, זו העבודה, תשלימי עם זה ותעריכי את מה שעשית עד היום. "

אבל אני לא כזאת. בכלל אנחנו דור כזה שלא חושב ככה. לא טוב לנו- next...

מה אני אמשיך לקום לעבודה שכבר לא מספקת אותי?, אחיה יום רודף יום ללא משמעות?? ללא תכלית?

כי מה? למי אני מחכה ? מי יעשה שינוי בחיים שלי אם לא אני?

ואז נשאלת השאלה?

והעסק עבד טוב? אם כן, אז למה לא הכנסת שותף? ועברת למשהו חדש?

וזה לא כזה פשוט, התהליך, ההבנה, ההשלמה, זה בכלל לא פשוט.

לא הכנסתי שותף, כי הבנתי שאני לא יכולה. לא יכולה להרפות. אני פריק קונטרול בכל מה שקשור לעסק הזה.

בחודש תשיעי אני עוד נסעתי לבחור את הירקות לאירועים ולא נתתי לאף אחד חלילה לבחור במקומי עגבנייה.

עשיתי כל תפקיד בעסק, באהבה ובפאנטיות.

רק שממש הייתי חייבת (לידה...) זכיתי להרפות, לראות את העסק מהצד... להתמלא גאווה ולגדול ממש..

אז לאחר הלידה חזרתי בגדול, באמת גדלנו, ברמה כזו של 2 צוותים, 2 רכבים, עבודה שוטפת, פיקים של חוסר נשימה, סופ"שים עבודה ללא הפסקה...למדתי להטיל סמוכויות, לראות את התמונה הגדולה, לחזות את העתיד...

אוקיי, ואז מה? הגעתי לנקודה של שיא, הרגשתי שכל מטרה שהצבתי בעסק הזה- הושגה. יש תמיד לאן לגדול- אבל אני לא רוצה יותר לגדול.. רוצה פשוט, רוצה קטן. הפכתי למנהלת בגיל 23, עושה את מה שאני הכי לא אוהבת בתוך העסק..העסק שלי.. הבחירה שלי... והתחילו השאלות.. חשבתי ישר על שותף, אפילו ראיינתי 2 ... אבל הרגשתי באמת שאף אחד לא ימלא את מה שאני מחפשת... אני חייבת לשחרר .. לתת את זה למישהו אחר שימשיך את הדבר הנפלא הזה. ממקום נקי, משוחרר יותר... אני מרפה..

כל מה שבניתי ...כל השנים.. כל ההשקעה.. המספר טלפון שלי, הלוגו, האתר, הציוד, הלקוחות, החברים...

למכור עסק זה למכור בזול, אם באמת רוצים למכור, צריך להבין שאין מחיר בעולם שיספק אותך. אין מחיר לתמחר את העבודה הקשה כל השנים, את שעות השינה, את הסבלנות ואת ההשקעה.

החלטה קשה. אבל שלמה.

מצפה לי דרך חדשה... להתחיל הכל מההתחלה... מפחיד ומרגש יחד.

יש לזה עוד מיליון סיבות.. מיליון סיבות גם למה לא... אבל הבנתי שאני אחראית לחיים שלי ! רק אני!

ממחר חוזרת למרוץ... צריך להביא כסף הביתה.

שיהיה לי בהצלחה.

#למהמכרנואתהעסק #מוכירתעסקבייבי